בין קליפורניה לקיבוץ – מה גיליתי על גני הילדים?

אני מגדירה את עצמי כאשת חינוך כל חיי הבוגרים. זה התחיל בגני הילדים בקיבוץ דליה, שם עבדתי כבר כנערה, ועל אף שניסיתי לפנות לכיוונים אחרים בלימודים האקדמיים, תמיד מצאתי את עצמי חוזרת אל עולם הגנים. גם כשהגעתי לתפקידים אחרים, איכשהו תמיד הבאתי איתי את החשיבה החינוכית, את ההפעלות, את המשחקים. בסופו של דבר, הבנתי שזה פשוט חלק ממני – כנראה שזה בגנים שלי, תרתי משמע. אני דור שלישי לגננות…

אז הלכתי ולמדתי, השלמתי את כל ההכשרה המקצועית, עבדתי כגננת, ניהלתי, הדרכתי מערכות חינוכיות, ובכל שלב הרגשתי את האחריות הגדולה – כי להיות גננת זה לא "רק עבודה". זו שליחות. זה להיות חלק מהשלבים הכי קריטיים בעיצוב האישיות של הילד, ולהיות שם באמת – בגובה העיניים.

תמיד הרגשתי שבישראל, החינוך לגיל הרך לא מקבל את תשומת הלב הראויה לו. לא מהממסד, לא מההורים, ולפעמים גם לא מהחברה עצמה. זה היה אחד המניעים שלי להתקדם לתפקידי ניהול – מתוך רצון לשנות, לשפר את התנאים ולהשפיע מבפנים.

ואז, השבוע, נכנסתי לראשונה לגן ילדים בקליפורניה. וההבדלים? וואו.

אז מה כל כך שונה?

קודם כל – הדרך להיות חלק מצוות הגן היא שונה לחלוטין. כל מי שרוצה לעבוד עם ילדים צריך לעבור בדיקות רקע, לעבור בדיקת עבר פלילי, להוכיח חיסונים ומסוגלות רפואית, ולעבור הכשרות וקורסים בתחומים כמו התפתחות הילד, עבודה עם הורים ובטיחות. בישראל? כדי להיות סייעת לעיתים מספיק שיש לך דופק ואת עומדת על הרגליים. כי יש מחסור, כי חייבים ידיים עובדות, ואז גם קורים מקרים מצערים שהיינו יכולים למנוע.זה גרם לי לעצור ולחשוב – עד כמה הסטנדרטים שאנחנו מכירים מהארץ שונים, ועד כמה זה משפיע בפועל על החוויות של הילדים והצוות בגן. 

וגם בתוך הגן עצמו – המיקוד הוא נטו בילדים. הצוות לא עוסק בניקיון ובהזנה, אלא רק בלמידה, בקשר עם הילדים ובפיתוח מיומנויות. ואולי ההבדל שהכי הרגשתי – היחס המספרי. בישראל, שתי נשות צוות על 30 ילדים בני 5. פה – 2 על 12. וזה משנה הכול. פתאום אפשר להקדיש תשומת לב אמיתית, לעבוד בנחת, ליצור סביבה רגועה ומאפשרת.הילדים פה מתורגלים לעמוד בתור, לחכות, לדבר בנימוס, לנקות אחריהם, להיות אחראים על חפציהם, דברים שהם חלק משגרת חיים כאנשים בעולם והם כל כך חשובים ללמידה מגיל צעיר. זה הדהים אותי לראות כמה שזה מובנה שתוך שגרת הגן- משמעת אישית ואחריות אישית, שהם חשובים כל כך בגיל צעיר. זה משהו שגם בישראל עוסקים בו, אך פה הוא ממש חלק בלתי נפרד מהיום.

ומה לגבי חינוך קיבוצי?

כמי שגדלה והתחנכה בחינוך הקיבוצי וגם עבדה בו שנים רבות, הופתעתי לגלות כמה הוא חסר לי כאן.החיבור לטבע, לקהילה, להתנסות המוחשית – אלה דברים שתמיד היו חלק בלתי נפרד מהתפיסה החינוכית שלי. בקיבוץ הילדים מטיילים בחוץ, פוגשים חברי קהילה, חוקרים חומרים וחווים את המציאות בגוף ראשון. בגן האמריקאי שבו ביקרתי השבוע, המשחקים הם בעיקר פלסטיק או עץ, עם מטרות מאוד מוגדרות, והטבע כמעט שלא נכנס לכיתה.

נכון, זו תרבות אחרת, אקלים אחר, אבל אני מאמינה שילדים צריכים מרחב להתנסות. לכלוך, מים, בוץ – אלה לא דברים שצריך לחשוש מהם, אלא להפך, הם חלק מהלמידה.המפגש עם חברי קהילה\או נותני שירות אחרים הוא מאוד מצומצם- מורה לספורט, למוזיקה, איש תחזוקה, אבל מצד שני האנשים האלה הכירו כל ילד בשמו והפניה אליו היתה כל כך חמה ומדויקת. חומרי האמנות הם שונים- אני כגננת הגשתי לילדים צעירים חימר וגירים ובערך בגיל 3 צבעי ידיים. פה מגיל צעיר מאוד מקבלים גירים, טושים, מדבקות ועוד. מעניין אם יש איזשהיא אג'נדה חינוכית שמתכתבת עם צרכי הגיל השונים שאני עוד לא מכירה, אני בהחלט הולכת לחקור עוד. 

אז מה המסקנה?

כמו בכל דבר, אין כאן שחור או לבן. יש הרבה דברים מרשימים שלמדתי מהגישה האמריקאית, ויש דברים שאני מרגישה שדווקא בישראל עושים טוב יותר.לנו כהורים יש את היכולת לקחת את כל מקורות המידע שלנו ובשילוב עם האני מאמין שלנו ליצור לילדים מציאות שלמה בה הבית משלים את הגן ולהפך. זה שעזבתם תרבות אחת לא אומר שצריך לוותר עליה לגמרי אלא לעשות התאמות במקום בו יש לכם השפעה (קרי: הבית) וליצור שם את מה שחסר לדעתכם בכתלי הגן.  החכמה היא לדעת לקחת את הטוב מכל שיטה ולבנות חינוך שמותאם לילדים של היום, ולכל ילד באופן אישי– לשלב את הערכים וההרגלים החשובים מכל תרבות וליצור סביבה שמאפשרת להם לגדול עם בטחון, התנסות ומפגש אמיתי עם העולם.

אם הנושא הזה מעניין אתכם, ואם גם אתם מתמודדים עם שאלות חינוכיות בבית, אני כאן ללוות, לכוון ולתת כלים מתוך הניסיון שלי – מוזמנים לפנות אליי!